סיפור גבורה – מלחמת חרבות בר ז"ל
בר רוזנשטיין, גיבור ישראל נפל בקרבות הנוראים בהגנה על ישובי העוטף ב 7/10/23
בר היה לוחם בגולני גדוד 51 קשר מ"פ פלוגה מסייעת.
בשעה 05:30 כהרגלם יצאו חפ"ק מ"פ ל"זמן גשר" – כוננות עם שחר, הכל היה נראה כרגיל.
הם 4 לוחמים בדויד (הרכב הממוגן): נהג, לידו יושב מ"פ ומאחור החופל ובר. הם ממוקמים בצומת המסגדה, צומת הנמצאת בין מוצב מארס לכיסופים, כמה מאות מטרים בודדים מהגדר.
בשעה 05:50 עוד לפני שהכל התחיל בר שולח הודעה לחברה שלו: "אני בזמן גשר כשאני חוזר אני מתכוון ללכת לישון מלא.."
בשעה 06:30 התחיל "גשם סגול" ירי מטורף של פצמ"רים, הם נכנסו למיגונית ודרכו נשקים. מיד התחילו להבין שהם נמצאים באירוע מסוג אחר.
המ"פ נתן הוראה לחזור חזרה לגדוד למרות הפצמ"רים שנפלו כמה מטרים מהם. הם התחילו בנסיעה לכיוון מוצב מארס ובדרך יורים עליהם מכל עבר שיירות של מחבלים על אופנועים. המ"פ אמר לנהג לחזור לצומת המסגדה ושם לנסות לחסום את המחבלים, הנהג מפרסס ותוך כדי הפרסה הם חוטפים RPG לדויד מהצד של המ"פ והחופל.
הרכב כולו עשן, זכוכיות, רסיסים ודם, הרכב כבר בלי ברקסים, הפסיק לעבוד, הם התדרדרו לתוך שטח פתוח והמ"פ אמר לפרוק מהרכב, בשלב הזה הנהג איבד את שמיעתו ורץ לכיוון אחר, בר קפץ למקום של הנהג וניסה בכל זאת לתפעל את הרכב בניסיון לחלץ אותם משם ללא הצלחה. הם נשארו שלושתם במקום חשוף והותקפו מכל הכיוונים. הם החזירו באש, נלחמו כמו אריות והורידו מחבלים.
ברגע של רגיעה קלה המ"פ התייעץ איתם אם לחזור למארס או להמשיך לכיסופים, המ"פ מספר שבר ממש התעקש להמשיך לכיסופים כי במארס מסתדרים ובכיסופים צריכים אותם יותר "בשביל מה אנחנו פה אם לא בשביל להגן על אזרחים, אם לא אנחנו אז מי כן? זה התפקיד שלנו!" ההחלטה מתקבלת ע"י המ"פ לנוע לכיוון כיסופים ולהגן על האזרחים.
הם הותקפו שוב והחליטו לדלג תחת אש לכיוון כיסופים- שניים מחפים מ"פ יוצא ראשון בר אחריו והחופל שלישי. דילוג ראשון עבר בהצלחה שלושתם הגיעו. דילוג שני המ"פ הגיע החופל הגיע ואז מבינים שבר לא איתם. הם ממשיכים בלחימה וקוראים לנמר לחילוץ. המ"פ והחופל חוברים לטנק שנקרא לדרכם ומסבירים ללוחמים שבנמר איפה לחפש את בר.
הלוחמים שהיו בנמר שהם החברים של בר מוצאים אותו ומחלצים אותו מהשטח ללא רוח חיים. את בר לא ניתן היה להעביר למרכז כי כל האזור היה תחת לחימה. שמו אותו בינתיים במשרד של המ"פ עד יום ראשון אחה"צ.
10/10/23 יום שלישי בשעה 07:00 בבוקר צלצול אינטרקום הבשורה הקשה מכל הגיעה! בר נפל כגיבור.
ברגע הקשה בו בר נורה למוות הוא היה לבד, אנחנו לא יודעים מה עבר עליו ברגעים קשים אלה, אם רצה להגיד משהו, למסור משהו, אם היה מסופק שנלחם עד הרגע האחרון או רק רצה אחיזת יד אחרונה ומילה טובה ברגעיו האחרונים. אנחנו רק אחוזי תקווה שהוא לא סבל.
המ"פ מספר שבר תיפקד בקור רוח, במחשבה ולא איבד את העשתונות, היה מרוכז ומפוקס במטרה, פעל בצורה מקצועית, בנחישות וללא פחד, בר הרג מחבלים ובזכותו נמנע אסון גדול יותר.
באירוע הזה בר הנופל היחידי והיחיד מהפלוגה שלו.
סיפור הגבורה של בר ז"ל הוא אחד מיני רבים בטבח הנורא של 7.10.23 אבל הוא בר שלנו, הזיכרון שלנו, האחד והמיוחד שלא נוכל לחבק עוד, שלא נוכל לנשום עוד את הריח שלו ..
אבל אנחנו יודעים שלכם, לכל מי שקורא את סיפור הגבורה שלו, על התושייה שלו והרצון שלו להציל עוד אנשים, לכם יש חלק מאוד חשוב בהנצחה הזו.
ספרו את הסיפור שלו, העבירו הלאה. שנזכור לנצח ולא נשכח.
בר נלחם כמו אריה, הרג הרבה מחבלים ונפל מות גיבורים.
בר שלנו ירוק העיניים וגומה על הלחיים, חכם שנון עם לב זהב נזכור אותו לעד.
בר הגאווה שלנו והגיבור של כולנו !
אודות - בר רוזנשטיין ז"ל
בר שלנו נולד בראשון לציון להורים פני ויוסי רוזנשטיין. הוא היה אח בכור ואוהב לאחותו רותם ולאחיו שקד. בין האחים היה קשר שכקשה לתאר במילים. לבר תמיד היה חשוב להקדיש להם זמן, לבלות איתם מחוץ לבית, לגלות איתם תחביבים חדשים ולהיות אנשי סוד אחד עם השני. גם עם ההורים היה לבר קשר מיוחד מאוד, אפשר לומר שהוא היה החבר ואיש הסוד של אימו. השניים תמיד היו מתייעצים אחד עם השני על ענייני החיים, משתפים סודות ומתייעצים על הדברים החשובים באמת. עם אבא השיחה תמיד סבבה סביב הספורט הבינלאומי, בעיקר הכדורגל והכדורסל, וכמובן שבדרך היו גם לא מעט צחוקים. כילד, בר היה יפה תואר: בעל עיניים ירוקות וגדולות, גומה בלחיים אבל גם ילד חם, כזה שידע להעניק המון אהבה לסביבתו. כבר מגיל קטן ידענו לראות ולהגיד שבר הוא ילד אחראי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, לא פעם הרגשנו כאילו הוא המבוגר האחראי בבית. ידענו שלב הזהב שלו יוכל להוביל אותו ואת הסובבים אותו למקומות טובים. בתחילת דרכו בר התחנך בבית הספר היסודי ״רמז״ בעיר, ובהמשך עבר לחטיבת הביניים ״טביב״ ולתיכון ״יגאל אלון. כמתבגר, בר היה ילד די סגור ומופנם, כזה שאוהב את השקט שלו, לא ממהר להצטלם ומעדיף לשחק במחשב עם חברים מאשר לעשות כל דבר אחר. כשהוא הגיע לגיל 16 משהו בו נפתח. הוא התחיל לצאת, לבלות, להכיר חברים חדשים ולנצל את החיים עד תום, אך הוא תמיד נשאר צנוע. החוכמה של בר זכתה לתמיכה ופריחה בבית הספר, ולמרות שהוא לא אהב ללמוד הוא הצליח מבחינה לימודית. הכל בא לו בקלות ובזרימה, כך שהוא הצליח להרחיב ל-5 יחידות במרבית המקצועות, לצד 5 יחידות פיסיקה ו-10 יחידות רובוטיקה. מחוץ לבית הספר, לבר היו לא מעט תחביבים: לשחק במחשב, הוא אהב להתנסות במטבח, הוא אהב לצאת למסיבות עם חברים, לשחק כדורסל, להאזין למוסיקה (בעיקר לעומר אדם, Eminem, Drake ו-Travis Scott) ולראות סדרות אנימה. הסדרה האהובה עליו הייתה One Piece והוא אפילו קעקע שני קעקועים בהשראתה. לבר היו חברים רבים, ואנחנו מאמינים שזה היה הרבה בזכות היכולת שלו למצוא תחום משותף עם כל אחד. היו לו המון תחומי עניין, כך שתמיד היה כיף ונעים להתייעץ איתו ולשמוע את דעתו על נושאים שונים. זה היה בלתי אפשרי לריב איתו כי בסופו של דבר – הטיעונים שלו היו הכי משכנעים שיש. החברים של בר מספרים עליו שהוא היה חבר נאמן, איש סוד ושיחה, תחרותי, רודף צדק והחבר הכי מצחיק שהם אי פעם פגשו. לבר גם הייתה בת זוג, נועה חדד שמה, הם הכירו במשך המון שנים, כבר מגיל חמש הם היו יחד במסגרות, אבל רק בסוף כיתה י״ב הם נהפכו לזוג. זכינו לראות את האהבה הגדולה שהייתה ביניהם, את האכפתיות והרומנטיקה שיצאה ממנו והאירה אותו באור אחר לגמרי ממה שהכרנו. בר היה נחוש להתגייס לשירות קרב משמעותי. כבר התחיל להשתתף בקביעות בקבוצת כושר קרבי, ובהמשך אף זומן למיונים רבים ליחידות המובחרות ביותר – אך הוא סירב לכולם. בסופו של דבר, ב-9.12.21 בר התגייס לחטיבת גולני ושובץ בגדוד 51. לאורך שירותו הצבאי בר שימש במגוון רחב של תפקידים: מפקד נמר, משק תקיפה, משק קשר ותפקידו האחרון היה קשר מ״פ, תפקיד שהוא היה מחובר אליו מאוד והרגיש שהוא התפקיד שאליו הוא נועד. בכל סוף שבוע פנוי שהיה לו מהצבא בר היה מקדיש זמן באופן שווה למשפחה, לבת הזוג ולחברים (וכמובן שגם למחשב שלו). האינטליגנציה הרגשית שלו הייתה מאוד גבוהה, כך שגם בשירותו הצבאי הוא דאג להתייחס בכבוד לכל אחד, לראות את החלשים ולהעניק להם יחס שווה, להתמודד בצורה טובה עם מצבי לחץ, להרגיע את הסובבים אותו ולהחזיק מעמד גם כשהתנאים קשים. הוא לא היה מוכן לקבל שום הפסד ושום ויתור, ותמיד היה אומר לכולם: ״אם התחלתם משהו – תסיימו אותו. אין דבר כזה להרים ידיים״. ב-7.10.23, באותה שבת שחורה, חייו המלאים והעשירים של בר נגדעו בעקבות קרב אכזרי ומזעזע אל מול חיות אדם. חיים מלאי פוטנציאל, אור ושמחה, שהיו יכולים להיות הכי מדהימים שאפשר. העולם נראה פחות צבעוני ויפה כשהוא לא נמצא בו. אנחנו, המשפחה והחברים של בר, שנשאר לנצח ילד בן עשרים, יודעים שהוא הילד הכי גבר שיש ושהוא ממשיך ללוות את כולנו מלמעלה. ״בדרך ארץ חוכמה ותבונה, נשארת תמיד נאמן לעצמך״ יהי זכרו ברוך.
הסיפור שלנו – הסיפור של משפחת רוזנשטיין
ה-07.10.23, יום השבת ששינה את חיי משפחתנו לעד. בר שלנו סגר את השבת בבסיס, וברגע האחרון החלטנו לחגוג את החג יחד עם בני משפחה נוספים בים המלח. הגענו לחופשה הקצרה הזאת בראש שקט, קצת עצובים שבר לא יכול להיות איתנו, אבל ניסינו להפיק ממנה את המיטב ולהנות מהשקט לפני החזרה לשגרה של אחרי החגים. השיחה האחרונה שלנו עם בר הייתה בערב שישי, שיחה רגילה לחלוטין כמו שהיינו מקיימים בכל שבת שבה הוא נשאר בצבא. איחלנו אחד לשני שבת שלום וחג שמח, שיחה שלא היה בה שום דבר מיוחד מלבד אותם געגועים שכבר התרגלנו אליהם. כשהחלו האזעקות באותה שבת – אנחנו לא ידענו עליהן דבר. בים המלח לא היו אזעקות, אבל התעוררנו בשעות הבוקר המוקדמות בעקבות מבול של הודעות לטלפונים. מיד הבנו שיש משהו חריג, משהו שאנחנו לא מכירים ושבר נמצא באזור האש. השעות שבהן כל האסון הזה התחיל היו השעות שבהן הוא בדרך כלל היה בסיורים, לכן ישר ניסינו ליצור איתו קשר ללא הצלחה. הדלקנו את הטלוויזיה והזדעזענו ממה שראינו, גם מהחשיפה הקשה וגם מהמחשבה שהבן האהוב שלנו נמצא שם, בתוך התופת. ניסינו להישאר אופטימיים, משום שהיינו בטוחים שבר עם המ״פ. גם בת הזוג שלו סיפרה לנו שבר סימס לה כשעה קודם לכן, וכתב לה שהוא מתכנן לחזור מהסיור וללכת לישון מלא. אנחנו, ההורים של בר, הערנו את האחים שלו וסיפרנו להם על כל מה שהתחיל לקרות. התארגנו ליציאה חזרה הביתה לראשון לציון אבל גם מאוד פחדנו מהנסיעה. מצד אחד לא ידענו מה מחכה לנו בדרך והאם זה בכלל בטוח לעלות על הכביש במצב כזה. מצד שני, המלון שבו שהינו כבר נראה כמו עיר רפאים, ובמשך זמן רב רק התלבטנו מה לעשות. בשעה 11:40 שלחנו לו הודעה, שרק בדיעבד אנחנו יכולים להגיד שזו הייתה ההודעה האחרונה: ״חיים שלי אם רק לרגע אחד תפתח את הטלפון...שיהיה לי סימן...אני יודעת שיש לך מלאכים ששומרים עלייך מכל משמר ואתה חוזר אלינו בריא ושלם. מחכים בנרות לשמוע את צלצול הטלפון שלך. אוהבים אותך, שמור על עצמך ואל תהיה גיבור!״ בסופו של דבר יצאנו לדרך, ואיך שהגענו הביתה נצמדנו למסך הטלוויזיה. ניסינו להעסיק את עצמנו, להשתכנע שתחזור אלינו בריא ושלם הביתה. הרצנו את אותה מחשבה שוב ושוב בראשנו כמעין מנטרה שתוכל להפוך למציאות: ״בר יחזור אלינו הביתה בריא ושלם בגוף ובנפש״, ״בר יחזור אלינו הביתה בריא ושלם בגוף ובנפש״.. הייתה לנו קבוצת וואטספ של הורי החיילים בגדוד שבו בר שירת, בה היינו מתעדכנים מעת לעת. ביקשנו שם שאם מישהו שומע משהו על בר שיעדכנו אותנו, כי במשך כל היום לא קיבלנו ממנו שום אות חיים. במשך שעות רבות חיכינו ליד הטלפון, רק התפללנו לקבל ממנו או מאדם קרוב לו את האות הכי קטן לכך שהוא בחיים. במוצאי אותה שבת קיבלנו הודעה ראשונית על מצבו של בר. ההודעה הגיעה ממספר לא ידוע , ובה נכתב : " שמעתי עליו " בלי מילה נוספת .הלילה הזה עבר עלינו ללא שינה. ראינו כיצד כל החברים של בר והמפקדים שלו מתחילים להתחבר ולהראות סימני חיים – ורק בר לא. לא רצינו להאמין באפשרות הגרועה ביותר. זה היה הלילה הנורא בחיינו. בבוקר המחרת קיבלנו טלפון מאותו מספר לא מוכר, ובצד השני אישה צעירה. היא אמרה לנו: ״אני לא יודעת מה מותר לי להגיד לכם ומה לא..." התמוטטות נוספת. סרבנו להקשיב לה. באותו הערב שוב צלצול הטלפון ואותה אישה בוכה מעברו השני של הקו : "אני לא יכולה לשאת את זה שאתם מחפשים את הבן שלכם והוא נהרג אתמול.״ בכוחות לא ברורים ביררנו והבנו שאותה אישה היא אחות של חבר מחלקה של בר, חבר שבאותה שבת היה בקורס בבסיס אחר, כך שהוא ניצל מאותו אירוע מחריד. ניסינו לקבל ממנה כמה שיותר מידע על בר, אבל היא באמת לא ידעה הרבה. הדבר העיקרי שאותו לא הצלחנו להבין ולתפוס הוא כיצד כל כך הרבה אנשים יודעים שבר שלנו איננו, אבל אף אחד לא מדבר איתנו? צה״ל לא מדבר איתנו? שאנחנו עוברים 24 שעות של גיהינום מבלי לדעת מה שלום הבן היקר שלנו? במשך שלושה ימים חיינו בין תקווה לייאוש וקיווינו לנס, שלצערנו לא הגיע. בבוקר של היום הרביעי למלחמה, בשעה שש בבוקר, קיבלנו הודעה שבר שלנו נעדר בצירוף של המון סרטונים מאותה שבת. עברנו על כל הסרטונים ומראי הזוועות בניסיון לחפש תיעוד של האהוב שלנו. היה לא פשוט לראות את כל התיעודים הקשים האלו, אבל היינו חייבים לעשות את זה, בשבילו. למרות כל המאמצים, את בר לא ראינו. שעה לאחר מכן הגיע אותו צלצול איום בדלת. אין מילים שיוכלו לתאר את מה שעברנו באותם רגעים. הילדים התעוררו מהצעקות שלנו, ואחרי שהצלחנו קצת להירגע ולהבין שהאסון הכי גדול שיכול לקרות למשפחה שלנו אכן הגיע לסף דלתנו היה לנו חשוב לוודא שבר נמצא כאן, שהמחבלים הארורים לא לקחו אותו. בהמשך היום המ״פ של בר יצר איתנו קשר. הוא ובר עבדו צמוד מאוד לאורך השירות שלו, והוא התקשר לספר לנו למה אנחנו צריכים להיות גאים בבן שלנו: הוא מנע בגופו אסון גדול יותר. בזכות זה שהוא פעל בקור רוח, חתר למגע ופעל בצורה מקצועית הוא שילם את המחיר – אבל מנע פגיעה בחיילים ואזרחים אחרים. למרות שביקשנו ממנו שלא יהיה גיבור, כפי שעשינו בכל פעם שהוא יצא לבסיס, הוא לא הקשיב לנו. בתושייה ואומץ וחברות בר החליט לסכן את עצמו למען החברים שלו ולמען המדינה. בר תמיד היה ילד אחראי, לכן אנחנו בטוחים שהוא ידע מה הוא עושה, ואנחנו גאים בו על ההחלטות שלו. עקב הלחימה רבים מהחברים של בר לא יכלו להגיע ללוות אותו בדרכו האחרונה, אבל הם סיפרו לנו שכמה ימים לאחר לכתו הם ראו תנשמת גדולה. הם האמינו שיש לה קשר לבר והם החליטו לשאול רב, שאמר להם שהחיה הזו מסמלת נשמה גבוהה מאד שמלווה אותם, שיש להם שמירה גבוהה ממי שנפל. בסיום השבעה, השבוע הקשה ביותר בחיינו, קיבלנו את הציוד האישי שהיה על בר שלנו באותם רגעים לא נתפסים: •שתי דיסקיות חצויות מהנעליים •איירפודס (אוזניות) •פנקס כיס שחור עם רשימת ציוד •שטר של 20 שקלים, מגואל בדם •סיגריות •מצית – עם ציור של תנשמת. בר, אהוב שלנו, הזיכרון שלך לעולם יישאר חי.
